חניוני הצוות בע"מ ואח' נ' גלוסקה ואח'

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' הנשיאה, השופטת דפנה בלטמן קדראי) מיום 24.4.13, במסגרתה נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המשיב 1 למתן הוראות, ובכלל זה לתפוס את החזקה בחניונים מושא המחלוקת.

2. רקע ההליכים הינו פסק דין לפינוי מיום 16.9.12 אשר הורה למבקשים לסלק ידם מחמשה חניונים נושא פסק הדין, המצויים במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. כנגד פסק הדין הוגש ערעור הקבוע לדיון ביום 4.7.13. המשיב 1 מונה ככונס נכסים לצורך ביצוע פירוק השיתוף במקרקעין בהם מצויים החניונים. מינוי המשיב נעשה במסגרת תיקי פירוק שיתוף המתנהלים בבית המשפט קמא ביחס למקרקעין, שהמבקשים אינם צד להם.

3. ביום 20.11.12 הגיש המשיב במסגרת תיקי פירוק השיתוף, בקשה למתן הוראות במסגרתה ביקש למנותו, בנוסף לתפקידו ככונס נכסים לצורך פירוק השיתוף, גם ככונס נכסים ו/או מנהל מיוחד לעניין ביצוע פסק הדין לפינוי, וזאת מכח תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: תקסד"א). ביהמ"ש קמא נעתר לבקשה ומינה אותו ביום 24.12.13 כמנהל מיוחד לצורך ביצוע פסק הדין לפינוי.

4. ביום 6.1.13 הגיש המשיב בקשה לצרפו כצד פורמלי לתיק שבו ניתן פסק הדין לפינוי וביהמ"ש נעתר לבקשתו, מינהו ככונס נכסים לצורך ביצוע פסק הדין לפינוי וכן קבע כי המשיב הינו מנהל מיוחד, המוקנות לו סמכויות לביצוע פסק הדין לפינוי, על הפעולות הכרוכות בכך.

5. המשיב לא פנה ללשכת ההוצאה לפועל לצורך ביצוע הפינוי ותחת זאת הגיש ביום 7.3.13, בקשה לפי בזיון בית משפט כנגד המבקשים בגין אי פינוי החניונים, בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט קמא.

6. במקביל עתר המשיב לתפיסת החניונים באמצעות חברת מוקד אמון (1995) בע"מ, דהיינו ללא נקיטת הליכי הוצאה לפועל, לצורך ביצוע פסק הדין לפינוי. לטענת המבקשים החליט בית המשפט ביום 24.4.13 לבצע את פסק הדין לפינוי באמצעות חברה פרטית ולא במסגרת הליכי הוצאה לפועל, להעתר לבקשה האמורה.

החלטה אחרונה זו, היא נושא הבקשה שלפני.

7. תמצית טיעוני המבקשים היא, כי החלטת ביהמ"ש קמא עומדת בסתירה מוחלטת להלכה הקובעת כי פסקי דין, קל וחומר פסקי דין לפינוי, יש לבצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, ואילו הוצאה לפועל באמצעות בית המשפט תעשה בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר ברור כי לא יהיה בהליכי ההוצאה לפועל כדי לממש את פסק הדין. המשיב לא טען ולו ברמז כי ביצוע פסק הדין לפינוי באמצעות הליכי הוצאה לפועל הרגילים לא יועיל למימוש פסק הדין. גם בית המשפט קמא לא קבע כך. בנסיבות אלה נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיב בלא שניתן כל טעם שהוא לבקשה האמורה ומבלי שבית המשפט עצמו השתכנע כי לא ניתן לבצע את פסק הדין באמצעות הליכי ההוצאה לפועל.

לטענת המבקשים, קיים אינטרס ציבורי מובהק, כי פסק דין לפינוי יבוצע אך ורק על ידי מי שהוסמך לכך בהתאם לס' 5 לחוק ההוצאה לפועל, שעמד בדרישות החוק והתקנות שהותקנו מכוחו, וכי העובדה שהמשיב מונה ככונס נכסים לצורך הליכי פירוק השיתוף בין הבעלים במקרקעין בהם מצויים החניונים, אין בה כדי להצדיק סטייה מההלכה האמורה.

8. תגובת המשיב נתבקשה ונתקבלה. לטענת המשיב אין מטרת הבקשה אלא לקבל "הכשר" להפרה מתמשכת ולבזיון פסק הדין לפינוי, תוך דחיית הקץ, כשמאז מתן פסק הדין עוד ביום 16.9.12, נדחו כל בקשות המבקשים לעיכוב ביצועו.

המדובר לטענתו בהליכי פירוק שיתוף ארוכים וסבוכים הכוללים צדדים רבים במסגרת ארבעה תיקים, ואין לתת רשות ערעור, בשל איזון האינטרסים המלמד שאין במקרה הזה חשיבות כה רבה עד שמתגבר הוא על שיקולים של אדמינסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות, בעניין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין. בעניינו, כך טוען המשיב, ישימה ההלכה שבית המשפט אינו מתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בכל הקשור לסעד ממין זה.

באשר להחלטת בית המשפט הרי כל עניינה הוא טכני ועוסק בזהות הגורם שיסייע בידי הכונס לתפוס את החזקה בחניונים, ואף אם היה פונה להוצאה לפועל, הרי שהסעד היה זהה.

עוד טוען המשיב כי המבקשים באים לביהמ"ש בחוסר נקיון כפים ותום לב, כשמצהירים בהליכים מקבילים הצהרות שאינן תואמות זל"ז בדבר זכויותיהם בחניונים. בבקשה לעיכוב פסה"ד הצהירו על החזקה מלאה בהם, ואילו בבקשה דנן מצהירים הם על החזקה חלקית בלבד בחניונים.

לגופו של עניין טוען המשיב, אין צורך בכשלון מוקדם של הליכי הוצאה לפועל בהליך של מימוש פסק דין, כדי לנקוט בהליך לפי תקנה 388 לתקסד"א.

לבסוף מציין המשיב, כי נוכח נסיבות ענייננו, ראוי לאפשר לכונס לפעול לתפיסת החניונים בדרך בה בחר, וזאת עקב מורכבות הנושא והיקף השטח, ריבוי הבעלים, המחזיקים והפולשים, והקושי המובנה בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל בקשר לזיהוי החניונים והתאמת המצב בשטח למצב הרישומי והתכנוני. בעיקר מציין המשיב כי משקיים בעל תפקיד בשטח, אין צורך בהליכים אחרים ונוספים במסגרת הוצאה לפועל והכבדה שלא לצורך בהוצאות ועלויות על קופה ריקה.

9. אחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, לא מצאתי יסוד להעתר לה.

10. כידוע, ההלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים (ר' למשל: רע"א 1608/13 ישראל קרויז נ' יהודה אמיתי ואח', פסקה 24 להחלטת כב' השופט נ' סולברג, (8.4.13); בר"מ 3447/13 אולניק נ' הקרן לשיקום מחצבות, פיסקה 6 להחלטת כב' השופטת ד' ברק ארז (16.5.13); רע"א 3237/13 עזריה נ' חכ"ל אשקלון, פסקה 8 להחלטת כב' השופט י' דנציגר (12.5.13); רע"א 5711/12 נ.מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 10 להחלטת כב' השופט י' דנציגר (25.2.2013); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה 9 להחלטת כב' השופטת מ' נאור (28.6.2010); רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים, פסקה 4 להחלטת כב' השופטת א' חיות (5.11.2009); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (27.2.2012)). לא שוכנעתי כי העניין דנן בא בגדרם של אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של הערכאה הדיונית.

11. זאת ועוד, על-פי ההלכה הפסוקה, לא מוגבל כיום מינוי כונס נכסים רק למצבים שבהם ניתן היה לעשות כן בעבר (שמירה על רכוש ובמקרה בו לא מתאפשר מימוש פס"ד באמצעות הליכי הוצל"פ). היריעה הורחבה ונקבע שההתפתחות החברתית, הכלכלית והמסחרית מצדיקה לעתים מינוי כונס נכסים גם מקום שבעבר לא ניתן היה לעשות מינוי שכזה.

"אם נסכם, מוכן אני לקבל את הדעה, כי התנאים המסחריים והכלכליים במאה זו נותנים יסוד להנחה, כי איננו צריכים להיות צמודים לאותן ההלכות שהתגבשו... יש להשאיר מרחב סביר לשיקול-דעתו של השופט, בהתחשב בהתפתחות הצורות המשפטיות של עסקי המסחר והכלכלה, בהיקפן העצום ובריבוי צורות עקיפת החוק בעבירות כלכליות, ולכן מוכן אני גם להניח שישנם מצבים, שמינוי כונס נכסים יהיה מועיל יותר וצודק, אפילו שלכאורה אפשר לבצע עיקול זמני בהתאם לתקנה 238".